ניכור הורי

ניכור הורי מתאר מצב בו ילד אינו רוצה בקשר עם אחד מהוריו, לרוב עקב הסתה של ההורה השני אשר אין לה הצדקה הגיונית. מצב זה פוגע בילד באופן קיצוני ומסב לו נזק נפשי רב. מצבים מסוג זה ניתנים להתערבות משפטית, במרבית המקרים, רק אם ההסתה לא החמירה לידי סרבנות קשר של ממש.

​

מהו ניכור הורי?

 

מונח המתאר תופעה בה ילד אשר הוריו נמצאים בסכסוך משמורת, מתנכרים כלפי הורה אחד, ללא כל צידוק אמיתי.

 

תופעה זו זכתה להתייחסות אקדמאית לראשונה על ידי המלומד פרופ' גרדנר. ע"פ גרדנר ילד הלוקה ב"תסמונת הניכור ההורי" מתנכר לאחד מהוריו מבלי שהורה זה עשה (או לא עשה) דבר אשר יצדיק זאת (התעללות הזנחה, התעלמות מצרכיו). במרבית המקרים, האחראי לעוינות והניכור שמגלה הילד כלפי אחד מהוריו, הוא ההורה השני (המשמורן) אשר מביא לכך שהילד ידחיק את הרגשות החיוביים שלו כלפי ההורה המנוכר. המדובר בתהליך הדרגתי שבסופו, הילד עצמו משמיץ את ההורה המנוכר ומייצר בעצמו טענות והאשמות כלפיו.

 

ניתן לומר באופן כללי כי מטרת הפעילות המכוונת של ההורה המשמורן כנגד ההורה השני, היא להביא לידי ניתוק הקשר של הילד עם ההורה השני. במסגרת זו, ההורה המשמורן אינו בוחל בהפגנת ביקורתיות כלפי אותו הורה בפני הילדים, הטחת האשמות כלפיו בפני הילדים, הגשת תלונות במשטרה ובעיקר השחרת דמותו של אותו הורה. הילדים חווים התנהגות זו כהתנהגות אשר תכליתה להגן עליהם והופכים בעצמם אחוזי חרדה ופחד מההורה האחר. הילדים מגלים כלפיו עוינות ואינם מגלים כלפיו כל אמפטיה, כל זאת בתמיכת ההורה המשמורן.

 

במצב דברים זה, ממליץ גרדנר, על העברת הקטין מידי ההורה המסית לידי ההורה המנוכר.

 

התאוריה של גרדנר זכתה לביקורת רבה, בעיקר כלפי ה"פתרון" של העברת משמורת הקטין לידי הורה אותו רואה כמזיק לו (שלא בצדק).

 

הפסיקה בישראל נדרשה רבות לתופעות של ניכור הורי והסתת ילדים כנגד הוריהם. בית המשפט העליון קבע ברע"א 3009/02 כי תסמונת הניכור ההורי גורמת לסכנת ניתוק של ילד מאחד מהוריו יד עם תלות יתר בהורה האחר.

בתי המשפט אינם ממהרים לנקוט, בכל מקרה בו מאובחנת תסמונות ניכור הורי, אמצעים דרסטיים כמו העברת משמורת, אולם ההתמודדות עם מקרי הסתה וניכור בבתי המשפט נעשית באופן תדיר. במקרים רבים ינסו בתי המשפט לנקוט באמצעים קיצוניים פחות כמו פיקוח הדוק על קיום הסדרי הראייה, הדרכה הורית בצו ביהמ"ש ואף הטלת סנקציות כספיות בגין אי קיום הסדרי הראייה.

​

מיהו "בן מרדן"?

 

"בן מרדן" הוא מונח הלקוח מספר דברים כא, יח: בן סורר ומורה שאיננו שמוע בקול אביו ובקול אמו.

 

על ילד חלות שתי מצוות כלפי הוריו: כיבוד אב ואם ומצוות "מוראם" (מלשון יראה) (ויקרא יט, א). כלומר, על ילד מוטלת החובה לכבד את רצון הורהו ולשהות בחברתו.

מכאן עולה השאלה, האם אב חייב לפרנס את ילדו אף אם הילד מתנכר לו ומסרב לקיים עמו קשר?

 

בפסיקה הישראלית מקובל כי ניתן לדון בהפחתת מזונות או אף שלילתם במקרים בהם ילד מסרב להיות בקשר עם אביו. ע"פ הפסיקה "אבא אינו כספומט" אשר מעניק כספים בלי קשר להתנהגות הילד.

​

עם זאת, שלילת מזונות היא צעד קיצוני וחריף אשר בית המשפט לא ימהר לנקוט בו אלא אם כן קיימות נסיבות יוצאות דופן ורק בכפוף לטובת הילד. כך למשל, על בית המשפט לבחון האם הפסקת תשלום המזונות, תפעל לטובת הילד ולטובת הקשר עם אביו. במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתנהגות מחפירה של ילד כלפי הורהו ונראה כי לא ניתן יהיה לשקם את הקשר, ישקול בית המשפט לפטור את האב ממזונות ילדו.

 

הפסיקה הישראלית קבעה קריטריונים ושיקולים לדיון בשאלה האם יש מקום להפחית או לשלול מזונות לבן מרדן. בין היתר נלקחים בחשבון השיקולים הבאים:

1. האם מדובר במקרה קיצוני והאם יש חלופה מתונה יותר לשלילת מזונות כגון הפחתתם.

2. האם סרבנות הקשר נובע אך ורק מרצונו האמיתי והעצמאי של הילד או שקיימת אשמה מצד ההורה השני למצב שנוצר.

3. האם האב נקט בכל הפעולות והמאמצים הנדרשים לצורך חידוש הקשר.

4. האם ביטול המזונות עלול לגרום לסיכול הסיכוי לחידוש הקשר.

5. האם ביטול המזונות עלול לגרום לסיכול הסיכוי לחידוש הקשר.

6. מה תהיה השפעת ביטול המזונות על אפשרות קיומם הסביר של הקטינים.